לאהוב למות

אולי שהמילים פשוט יכתבו את עצמן.

שיכתבו מאליהן כמו שהסוף יבוא, כי הוא תמיד יבוא, כמו שלייבוביץ אמר על המשיח, ״הוא יבוא, הוא תמיד יבוא״.

בתוך המילים גם יתארח דימוי, שמצאתי במקלחת - הפסקת החשמל הגדולה.

הפסקת חשמל בלתי צפויה, שיכולה על אל-פסק, שעלולה לעצבן, עד שכבר אין ברירה וחלפה ההכחשה, נדם הכעס יחד עם האינטרנט והסוללה של הנייד.

נשאר רק לשבת פה לבד, עם נרות הנשמה, בחושך.

נזירים טיבטים לא יבהלו מזה, כי הם יושבים לבד בחושך הרבה, הם מתכוננים להפסקת החשמל הגדולה כל חייהם, "אחכה לו בכל יום שיבוא".

יש משהו בציפיה היהודית למשיח שדומה למשאלת מוות, לרצון שהכל כבר יפסק וירגע, שפשוט יהיה טוב כבר וזהו. קמאי כמו החושך, שמפחיד את חשבון בנק המרחב הרגשי, אנחנו בחוב בלתי פתיר ואין ממי ללוות מלבד מהחשיכה עצמה, אותה אנו ממאנים לפגוש כשאור לנו.

החושך מבקש שלא נשכח, החושך רוצה שנסלח.

אז עשיתי זכר לחורבן שבוא יבוא, קילפתי אמה על אמה של טיח מקירותיה הבטוחים-לשעבר של תודעתי, אם לא אזכרכי לא תהיה לי שמחתי.

והיום פגשתי בצד האפל שלך, הצלליות שלנו התחברו ועשינו מלא אור בחושך שלנו והיה קצת פחות מוזר ומפחיד ככה. החושך לא מוכרח שיהיה מפחיד או שלילי, הוא שלי ובתוכי והכרחי. כשתבואי לבקש קרבתי, אספר לך על אוצר הלילה שאגרתי בימים, אגלה לך ששמרתי אמונים. ונתנחם.

הפסקת החשמל הגדולה לעולם לא תתפוס אותך מוכנה, אבל התרדמת הגדולה הזו אולי תתפוס אותנו עירניים.

מי שברח מאבותינו - החסד, הפחד והרחמים, הוא יברח מהפסקת החשמל הגדולה, אך מבלי יכולת להתמצא באפילה, אין אפילו לאן לזוז, רק לרעוד לרעוד לרעוד.

לא יעזור לצעוק על החושך, או למלמל כמה אני לא אוהב חושך כמה אני לא אוהבת חושך, או להתחייב כי לעולם לא תהיה אצלי הפסקת חשמל, דבר שכל בר דעת השומע יצחק לו.

תופעות שאין עליהן כל שליטה מאיימות לפרק את כל מה שאנחנו, ואנחנו אחת התופעות האלה בעצמנו. זוהי אחותי תמתי יפתי שבאה לסגור עפעפי לנוח, לשוב אל הבית שהיה לי לפני שאימצו אותי שנות השמונים.

הידיעה הברורה שהיתה לי כילד כי לעולם לא אמות, היא אמת. כל הקרובים אלי ימותו, אחת אחת, אחד אחד, כולם יעלמו ורק אני אשאר בהפסקת חשמל ללא סוללה ואינטרנט, רק נרות באפילה עד כלות הנר, שכל האורים נוהרים אליו והוא אינו כבה.