להתיידד עם המוות

את ההתמחות שלי בתואר השני בתרפיה במוזיקה עשיתי במחלקה אונקולוגית בבית חולים גדול בניו יורק. את הלקוחה הראשונה שעבדתי אִתָּהּ, ג׳נל (שם בדוי) פגשתי כשכבר היתה בשלב שיכוך הכאבים, ללא טיפול תרופתי במחלה המובילה אל מותה. ימים ספורים אחרי שפגשתי אותה בפעם הראשונה, ג׳נל כבר היתה מחוסרת הכרה ולמעשה כבר בשלבי גסיסה ראשוניים. המשפחה שלה היתה במחלקה, וכשבאתי לחדרה לתת תרפיה במוזיקה, האחיין של ג׳נל ביקש שאמתין עד ששאר המשפחה תבוא. את הסשן נתתי מול ג׳נל במיטתה בנוכחות בעלה, אחותה, בתה והאחיין שלה. הסשן כלל שלושה אלתורים שלי בפסנתר חשמלי, כמה דקות כל אחד. בשני האלתורים האחרונים, בתה של ג׳נל הצטרפה וניגנה בתוף ים (ראו תמונה ודוגמת סאונד בטור מיוני 2016) לאחר שהצעתי לה אותו אם ברצונה לנגן.

בני המשפחה הקשיבו למוזיקה בעודם נמצאים בחדר עם בת משפחתם בימיה האחרונים. בעלה של ג׳נל ביקש שאמשיך לנגן אחרי האלתור הראשון ושוב אחרי האלתור השני. הסשן היה כמעט ללא מלים, למעט הצעת תוף הים, כמה מלים שהבת אמרה על כמה שהנגינה בתוף היתה ״חוויה מחברת״ עבורה, בקשתו של הבעל שאמשיך לנגן ומלות תודה ופרידה בסוף הסשן.

האלתור האחרון שלי היה במנעד נמוך יחסית בפסנתר ובניגוד לאלמנטים מינוריים ודיסוננטיים בשני האלתורים הראשונים, האלתור השלישי היה מז׳ורי וקונסוננטי יותר. בזמן שניגנתי אותו, הבנתי שבעצם אני חש במוזיקה את המעבר מתהליך הגסיסה של ג׳נל לתהליך ההשלמה עם המוות והחיים אחריו. בסיום הנגינה, המשפחה הודתה לי ועזבתי את החדר. אחרי שפניתי במסדרון, הדמעות ששמרתי בפנים התחילו לרדת וחוויתי את עוצמת הרגש שהיתה בתוכי, מוסתרת, בזמן הסשן.

The Louis Armstrong Center for Music and Medicine. Mount Sinai Beth Israel

תרפיה במוזיקה ניתנת ברבים ממוסדות ההוספיס בארה״ב. בדוגמה עם ג׳נל, ניתן להתרשם מהתועלת של תרפיה במוזיקה לבני משפחה של אנשים המתקרבים למותם – השימוש במוזיקה על ידי מטפל מוסמך יכול לאפשר מקום לבני המשפחה להיות בקרבת אהוביהם באופן שינתק אותם מעשייה, מבירוקרטיה, ממילים, ויאפשר להם לחוות ״מחוץ לזמן״ את הקשר עם אותו אדם שזמנו בעולם עומד להסתיים. עם ג׳נל ומשפחתה השתמשתי באלתור; מטפלים רבים משתמשים בשירים מוכרים שאותו בן משפחה גוסס אהב במיוחד, או לעתים שירים מסוימים שעולים לתודעת בני המשפחה ומאפשרים להם לעבד משהו מההווה או העבר בעזרת ההקשרים שהשיר מציף בהם.

תרפיה במוזיקה בסוף חיים מתבצעת גם ללא בני משפחה נוכחים. בסשנים שחוויתי עם אנשים שמתקרבים למותם, המוזיקה – עם או בלי קשר טיפולי – נתנה זמן להרהור, להרגיש חיבור לערכים ורוחניות, כל זאת תוך כדי שיש נוכחות אנושית אכפתית ונטולת הקשרים מהעבר בחדר, דבר המקל על אלמנט הבדידות שיכול להיות מאוד מורגש בנקודה זו בזמן.

אחת הסיבות שבחרתי להתמחות בתרפיה במוזיקה עם חולי סרטן היתה הרצון שלי להתקרב למוות. להכיר אותו יותר. להבין מה המשמעות שלו עבורי ואיך אני יכול – כל עוד אני חי – לחיות אִתּוֹ בהרמוניה. ארווין ד. יאלום, בספרו 'פסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית', כותב באריכות על חרדת המוות שכולנו חווים יום יום בין אם אנו מכירים בכך ובין אם לאו. לפי יאלום, רבים מהדחפים שלנו באים מהצורך לברוח ולשלול את המוות. המסע שהתחלתי עם ההתמחות שלי היה מסע של התיידדות עם המוות, הכרה בחשש ממנו בתוכי והשלמה עם סופניות החיים שלי ושל כולנו.

Sia - Breathe Me // מתוך "עמוק באדמה" // קישור לסצינה המקורית (ספוילר)

את אחת מנקודות השיא במסע הזה חוויתי בסתיו שעבר, בנסיעה עם אנשים יקרים לי בשלכת ניו אינגלנד. נסענו באוטו בין עיירות ושמענו מוזיקה. מתישהו התחיל להתנגן

breathe me של הזמרת סיה, אשר אלה מבינינו שראו את הסדרה המופתית ״עמוק באדמה״ עד סופה מכירים את השיר בהקשר של מוות. הרגשתי באותו רגע שאני יכול לאפשר לעצמי לחוות, להרגיש את הידיעה, שכל מי שֶׁאִתִּי באוטו ימות יום אחד. נתתי לעצמי לחוש עצב ואבדן, להתאבל על כליון החיים של אהוביי. ידעתי כי בכך שאני מבקש מעצמי להכיר בזאת שהאנשים האלה לא יהיו כאן לתמיד, אני מאפשר לעצמי לחוות את המצאותם בחיי, בכאן ועכשיו, באופן עמוק יותר, עם יותר הערכה ונוכחות.

בסופו של דבר, אני חושב שזה יעדו של המסע הזה. ככל שאני מכיר בכך שיש גבול לחיים, שאין מקום לקחת את הזמן שאנחנו מבלים כאן כמובן מאליו, החיים שלי ברורים יותר. קבלת ההחלטות שלי נשענת על הידיעה שיש דברים שאפשר לעשות עכשיו אך לא תמיד יהיו אפשריים – וזה בסדר. לא את 'הכל' אספיק לעשות בחיים האלה, לא את כל מה שאני רוצה וגם לא את כל מה שאני מסוגל. מה שחשוב לי זה שאבחר היטב. שאמלא את החיים באופן משמעותי עבורי. עם ההחלטות האלה הרי אשאר כשאגיע לסופם.