תקומת התקליט
- רועי גבע
- May 21, 2016
- 6 min read
פריחתו המחודשת של הפלסטיק המסתובב, ההוא עם החור באמצע השחור, קוראת לבחינה מקרוב. מה היא רוצה, הפריחה הזו? מה יש לה לספר על מוזיקה ומדוע אנשים עושים כזו סלטה אחורנית אל עבר הויניל, עד לא מזמן פריט חובה רק בשווקי הפשפשים?
ויניל < דיגיטל
עולם האודיו מלא במיתוסים, אחד מהם הוא שתקליט נשמע טוב יותר, או נאמן יותר למקור, מכל מדיה אחרת. אז כדאי שאתחיל מניקיון השולחן לגבי הסאונד, הצליל, ה’חום’, האותנטיות ובמיוחד (ואולי מעל הכל) ה’אנלוגיות’ שלו.
האמת הפשוטה היא כזו - ככלל, תקליט מול דיגיטל (באיכות דיסק ומעלה) תמיד יפסיד בקרב. זה אפילו לא קרב, אלה העובדות.
קיס שוהמר אימינק (Kees Schouhamer Immink - שחיפוש בגוגל מצא כי כנראה אף אחד לא ניסה עדיין לכתוב את השם שלו בעברית), חבר ביחידת העילית שקבעה את הסטנדרטים להמרה מאנלוגי לדיגיטלי עבור פורמט התקליטור (והוא לא עצר שם, הוא הגיע עד הבלו-ריי) אומר בראיון לעיתון L.A Weekly בפשטות כך:
“כל עוד ההבדל ניתן למדידה, תקליטור תמיד יהיה טוב יותר מתקליט, בהחלט. אבל אם תאמרו לי שהחוויה עצמה - כמו עישון סיגר עם חברים - טובה יותר, אז תעשו את זה. תהנו מעישון סיגר עם חברים ושתו בירה וברנדי ותיהנו מהאזנה לפטיפון הישן. רק אל תגידו שהצליל טוב יותר. אולי תגידו שזה נשמע טוב יותר לכם, זה בסדר. זה עניין סובייקטיבי.”
מכיוון שלאופן בו אנו חווים את הצליל יש ממד פסיכולוגי מובהק (היש דבר בעולם הזה שאין לו?), הרי שהאווירה בכלל ותנאי ההאזנה בפרט משפיעים על החוויה ועל התפישה שלנו את המוזיקה המתנגנת. המוח שלנו יודע לסלף הכל עבור פגיעה במטרה שכבר סומנה מראש (“ויניל נשמע טוב יותר”), ממש כמו המטרה שלי להוכיח ההפך.
דוגמה: אלמוני יוצא למסיבה אצל חבר ושומע לראשונה אלבום חדש של להקה פלונית, הוא כ"כ מתרגש מצאת האלבום, מנגינת הסולו של הגיטריסט שחזר ללהקה, הכל חודר אליו. זה לא משנה לו שהמערכת לא מכוילת, שיש יותר מדי באסים שיוצאים מהסאב או שהטוויטר הימני שרוף.
טכנאי סאונד ותיקים מכירים את התופעה בה בזמן שהם מכוונים את הצליל של ערוץ מסוים (“רק נגביר קצת, רק נחתוך עוד קצת נמוכים, או, כן בדיוק ככה…”) הם בעצם ביצעו שינוי בערוץ אחר ומה שהם שמעו כלל לא השתנה במציאות האובייקטיבית אלא רק בראש שלהם, הם רצו לשמוע את השינוי. עד כדי כך המוח שלנו חמקמק. לא סתם השוואות מתמטיות הן דבר הכרחי, כי המוח שלנו מתוחכם מדי, הוא יודע מה מתי להשמיט מידע ולשאוב מתוך החוויה פרטים שיעשירו את החוויה עצמה (שהוא כבר החליט עליה בצורה כזו או אחרת), זה גדול ממספרים. על הנייר, תקליט טוב מול דיגיטל טוב, מפסיד. תמיד.
מתוך הכתבה של קריס קורנליס ב-L.A. Weekly
מיקססתי אלבום מדהים וכל מה שקיבלתי זה את הפלסטיק העלוב הזה
כדאי עוד סיפור טוב, הפעם מבוב קלירמאונטן, טכנאי אגדה שעבד עם רשימת ענקי מוזיקה מרשימה ביותר (מספיק להגיד דיוויד בואי, ספרינגסטין, רולינג סטונז ועד לניין אינצ’ ניילז), האיש ללא ספק היה עד לחילופי עונות הפורמטים, מתור הזהב של התקליט ועד לשאול תחתיות האמפי3 שמשם רק עכשיו סוף סוף אנחנו מתחילים לטפס החוצה.
בוב מספר שלפני שהאלבום היה יוצא לשוק, היו מאזינים לו על פטיפון ממוצע שהיה נפוץ באותם ימים, בשביל לבדוק אם התקליט לא קופץ (יותר מדי באסים בצד מסויים של הסטריאו יכל לגרום לזה לקרות, יותר מדי ווליום באותיות כמו ס’ גם כן). הוא מספר שהחוויה תמיד הייתה עצובה בשבילו. כל כך הרבה עבודה הושקעה בהקלטות וכל כך הרבה פרטים לא מצליחים להיכנס לחתיכת הפלסטיק הזו ועוד מקבלים בונוס - קליקים ופצפוצים (חלק מאתנו רומנטיים לגבי הפצפוצים, זה כמו הרטיבות בקיר המועדון בו עישנו את הסיגר עם החברים, זה נוסטלגי וחמוד אבל זה לכלוך בעצם).
הדבר החשוב במה שבוב אומר הוא שהטכנאי, האיש כמעט הכי חשוב ביצירת חתימת הסאונד של האלבום הרגיש שהפורמט דפק לו את העבודה.
בוב לודוויג, טכנאי-על נוסף, מספר על האזנה לאלבום של The Band שמיקסס, כאשר לפתע כל הבאסים הנהדרים שלו פשוט היו חייבים להיחתך החוצה, אחרת המחט הייתה קופצת.
הוסיפו לזה את העובדה שמרצועה לרצועה התקליט הולך ונשמע פחות טוב מכיוון שככל שהמחט מתקרבת למרכז היא סורקת יותר סיבובים לדקה והמידע שם הופך להיות אבדני עוד יותר. בקיצור, שמח. זו, אגב, הסיבה שמהדורות ויניל רבות מודפסות כאלבום כפול ואף יותר.
מטאליקה, למשל, הגדילו לעשות והוציאו אלבומים מחדש בויניל במהדורה של שניים עד ארבעה תקליטים לאלבום, בשביל לקבל מקסימום איכות פר צד. עוד דבר שהם עשו, ולא רק הם, הוא שימוש בתקליטים של 180 גר'. המשמעות של תקליט כבד כזה היא, למעשה, אפסית ומתבטאת במשקל ועלות משלוח גבוהה יותר, ללא כל קשר לצליל.
אז למה ויניל נשמע טוב יותר?! (הוא לא)
אז למה ויניל נשמע טוב יותר?
הצליל ה‘חם’ המיוחס לתקליט (דייב פנסדו, טכנאי מיקס ידוע ואיש חביב, אומר ש’חם’ זו עוד מילה ל'משעמם') הוא למעשה תוצר לוואי של פחות אינפורמציה ('מידע אקוסטי', הצליל כמו שהיה נשמע בחדר ההקלטה) ועיוות של תדרים נמוכים, תהליך שעושים בשביל שיהיו באסים בתקליט מבלי להקפיץ את המחט לאי-שם.
במילים אחרות, אם אנחנו רוצים לשמוע את פול מקרטני מנגן את הריף הפותח של Come Together הכי קרוב לאיך ששמעו את זה באולפן האגדי ליד מעבר החציה ההוא, ללא פשרות טכניות וללא התרפקות נוסטלגית, כדאי מאוד לשמוע את הדיסק ועוד יותר כדאי לשמוע את המהדורות החדשות, שעברו Remaster לרווחת המאזינים.
מתוך ה'ניו יורקר'
באתי, ראיתי, כבשתי ומתתי - התקליטור
אם נשים בצד את הנוסטלגיה, הגעתו של הדיסק בישרה עבור כולנו איכות גבוהה יותר, בלאי אפסי (למעט שריטות, אבל המדיה עצמה לא דעכה משימוש תקין, מה שכן קורה לתקליט עקב חריכתה של המחט את הפלסטיק), זמן רב יותר של מוזיקה פר מדיה (תקליט, באופן משתנה בהתאם לצורת החריטה ועוד משתנים רבים, מסוגל להכיל בממוצע בין ארבעים לחמישים דקות של מוזיקה בעוד התקליטור שמונים דקות) וגם אפשרות לערוך אוספים, אמנות השמורה לקלטות הטייפ עד אז.
אחרי הכל, מה רע באותה המוזיקה שאנחנו אוהבים, רק ללא פצפוצים, עם טווח דינמי גדול יותר (מרווחים גדולים יותר בין חלש לחזק), באסים שמנמנים וללא חצי שני של צד שמנחית באופן שרירותי את איכות הצליל?
לקח לתקליטור קצת זמן להישמע טוב, חבלי לידה של פורמט הם דבר שגרתי בטכנולוגיה ולבסוף הקו התיישר וכבר לא התגעגענו לתקליטים. קנינו מדי פעם, מי בשביל התמונה ומי מטעמי חסכון כלכלי. עצם היכולת לקחת לדרך כמות בלתי מבוטלת של מוזיקה בקלות ולהאזין לה ברחוב, במכונית, אצל חברים או בעבודה היוותה עבור מאזינים רבים כגרסה המוצלחת של הווקמן (אליו אנחנו פחות מתגעגעים).
פטיפון נייד, מישהו? (תמונות מתוך Designboom)
היי, אני אמפי3 בינוני וזה מה שאנחנו שומעים ברשת כשאנחנו לא משלמים
הכתבה הזו אינה על האבולוציה של הדיגיטל, אבל חייבים לציין שאודיו איכותי, שישמע טוב כמו דיסק (או טוב יותר אפילו) ובטח שטוב יותר מתקליט, יעלה בדרך כלל כסף. האבסורד הוא שבמחיר של כמעט שליש מאלבום פיסי ישנה אפשרות להירשם לשירות סטרימינג איכותי, אבל אנחנו מתעקשים (בינתיים ולרוב) לא לשלם על תוכן בכלל.
ארבעת החושים - החוויה שנעלמה
אז אם זו לא איכות הצליל, אנחנו מחפשים (ומוצאים) משהו אחר בויניל, מה זה? החוויה האנלוגית מספקת עבורנו משהו שלם, הוליסטי ומאוד טקסי. למעט חוש הטעם כל החושים משתתפים (אפשר לומר שהטעם הוא לחיים).
את התקליט אנחנו חשים - מוציאים אותו באהבה מהעטיפה, מפרידים אותו מהניילון ונזהרים שלא לפגוע באריזת הקרטון. אנחנו מריחים - לקרטון המעט מעופש ריח מיוחד, לקרטון חדש ריח משלו, לפסלטיק יש ניחוח מעניין והארומה מהשילוב בין הקרטון לפלסטיק ייחודית. אנחנו רואים - תמונת הקאוור הגדולה, המילים שנוח יותר לקרוא ולצדן הערות השוליים שמספרות סיפורים שלמים ותמונות חברי הלהקה בגודל מרגש. וכמובן, אנחנו שומעים.
בזמן ההאזנה אפשר לדפדף ללא סוף בחוברות, הרבה פרטים הושקעו בדפוס, יש את שמות חברי ההרכב ואורחים נוספים, תמונות מההקלטות ותמונות יח"צ שונות, ללהקות רבות כמו איירון מיידן ישנם ציורים מושקעים, זה מרתק.
אילו היה זה הקרבן היחידי של המעבר לדיגיטל, דיינו. אמנם, דבר ערך נוסף לא איחר להישחט על מזבחה של הקדמה, הוא כמובן -
מותו של המוכר, מותה של חנות הדיסקים
החזרה לויניל היא מעין אחיזה בקש בשימור תרבות צריכה של עשרות שנים, שאילולי השיבה לפלסטיק העגול הייתה, כנראה, נעלמת לחלוטין. טוב היה אלינו אותו מוכר (שהיה לפעמים כבר חבר ובמקרה שלי לימים גם בוס וקולגה) שנתן לנו להאזין לדיסקים בחנות, להמליץ ולהכווין. לפעמים מתפקידו היה גם לעצור אותנו מלעשות טעות (או לפחות לתת לנו להחליף את סוניק יות' בבואי החדש). הוא מת, התפקיד שלו התפזר והתפרק והתאדה אל החלל והוא עובר מטהמורפוזה או גלגול נשמה או רה-אירגון ומופיע בתוך בלוגים, בתוך פוסטים ובמפגשים עם חברים. לאנשים שרוצים לשמר את החוויה הזו יש היום חנות שמוכרת פלסטיק יקר ומזהם סביבה, שעטוף בעטיפת קרטון יפה בתוכה תמונות גדולות, שנשמע פחות טוב מדיסק או אלבום דיגיטלי עליו הם לא מוכנים לשלם אבל מוכנים לשלם פי כמה עבור צריכה רב חושית ומאוד חווייתית של צלילים שמישהו ישב להקליט במיוחד בשבילם.
עבורי, בסופו של יום, המוזיקה רוצה שיקשיבו לה, האמן זקוק לנאמנים ולא רק לפוסט מפרגן. יתכן והשפע העצום שיש בספריית המוזיקה הבלתי מוחשית שלי גובר בהרבה על הטקסיות, הוא לא שולל את המחוייבות שלי לאמנים או את הסקרנות וההתאהבות עד מעל לראש במוזיקה חדשה. יתכן בהחלט שחוויה של הליכה לחנות ונבירה בתקליטים והאזנה מהסוג הזה טובה מאוד לכמות מאוד גדולה של אנשים, זו למעשה עובדה. זו גם בעיני העובדה היחידה שחשובה באמת בתופעה הזו, שאין לה קשר לאיכות הצליל אלא לאיכות החוויה.
נ.ב
להעשרת ידע והשלמת הכנסה ערכתי ראיון עם אחד מבכירי טכנאי המיקס והמאסטרינג בארץ, מר יורם וזאן, שסקר את היתרונות והחסרונות שיש בתקליט לצד רקע טכני, היסטורי ומבט להווה ולעתיד הסאונד.
להאזנה:
מקורות ומאמרים אחרים לחופרים למעמקים:
Comments