אור בעיר - כמה יוסי | ברי סחרוף

בת ים, בדומה לתל אביב, נולדה מן החולות. אך בשונה מהמיתולוגיה המוכרת של תל אביב, המגובה בתצלומים היסטוריים ובמבנים לשימור היסטוריים לא פחות, חולות בת ים כוסו בין שנות ה-50 לשנות ה-70 באלפי בניינים סטנדרטיים, מלבניים ומרובעים, בני 3-4 קומות. חלקם היו בבניה קבלנית, כלומר ביוזמה פרטית, וחלקם בבניה ציבורית, ביוזמת משרד השיכון. בשונה מהבניה הקבלנית, בה כל בניין עמד בפני עצמו, מתכנני משרד השיכון השקיעו מאמץ ומחשבה ליצירת שכונה טובה, העונה על האידיאלים התכנוניים והחברתיים של אותה תקופה. וכך נולדה שכונת רמת יוסף. ברי סחרוף, שגדל בשכונה, שר: "לשכונה ההיא קראו על שם יושב ראש הכנסת" (יוסף שפרינצק, אם שאלתם).

הקליפ של השיר בביצוע המקורי מספק קצת צילומים עירוניים

שכונת רמת יוסף הוקמה באמצע שנות ה-50 כדגם שכונה "יחידת שכנות". הרעיון בבסיס הדגם היה להקים מאפס שכונה בת כמה אלפי דירות ב-10-15 סוגי בניינים עם מרחקים לא קטנים ביניהם, כאשר במרכז השכונה יש בתי ספר, מרכז מסחרי וכל שאר השירותים שיהפכו את השכונה ליחידה עירונית קטנה ועצמאית. המרכז ישרת את התושבים, שיגיעו אליו ברגל באמצעות רשת מגוונת של שבילים, גינות ופארקים קטנים. שכונה שהוקמה בדגם הזה היא רמת אביב הירוקה בצפון תל אביב. סיור קצר בשטח והתבוננות במפה יספקו תובנה מפתיעה – שתי שכונות אלו מאוד דומות זו לזו בתוואי הרחובות ובסוגי הבניינים. זה לא מקרה, היות ואותו אדריכל, יצחק פרלשטיין, תכנן את שתיהן. אך בעוד שברמת אביב הירוקה התמקמו תושבים מבוססים כלכלית, בסמוך לאוניברסיטת תל אביב שהוקמה בסמוך, אל רמת יוסף היגרו "רומנים, מרוקאים, פולנים" ש"התערבבו בחולות". אשה בת-ימית כבת 60, שכל חייה גרה בעיר, סיפרה לי איך בהיותה נערה, היא וחבריה היו נכנסים לבניינים שטרם הסתיימה בנייתם, ומזנקים מהקומות הנמוכות אל ערמות החול שהקבלנים ערמו באתר העבודה. הזכרון הזה מהדהד בשיר. סחרוף לא מרבה לכתוב שירים אוטוביוגרפיים. אך בניגוד לרוב שירי האהבה שלו בהם הוא שר בגוף ראשון, או השירים הפוליטיים המבוססים על גוף שני רבים, "כמה יוסי" הוא שיר תיאורי, מאוד לא סנטימנטלי, שלמרות שאינו עמוס במלים, הוא מתאר בקווים ברורים ומדויקים את התבגרותו של ברי הילד בסוף שנות ה-60. מצד אחד, החוץ קרא לו: החולות, העיר הגדולה בצפון הרחוק, הרצון להתנהג כמו גדולים (מחפשים עניינים), החיכוך עם הערבים מיפו (בת ים סמוכה לשרידי שכונות של יפו הערבית שלפני 1948 כמו פרדס דקה ופרדס אבו-סיף) וההתנתקות מהסמכות ההורית. מצד שני, המוזיקה והקולנוע קראו לו: טום ג'ונס ("דלילה" יצא ב-1968), "טרזן" בבית הקולנוע שבמרכז השכונה (כן, היה כזה ברמת יוסף. כמו הקולנוע שהיה ברמת אביב הירוקה, שהפך לביה"ס כותרת ונסגר).

מתוך הופעה במועדון הלוגוס ז"ל בשנת 94'

"כמה יוסי" יצא ב-1993, וטמון בו עוד רמז אוטוביוגרפי, מטרים, לצליל שסחרוף ימשיך ויפתח לאחר מכן, השילוב בין גיטרה עוצמתית לצלילים המבוססים על סגנונות מוזיקליים מהאזור שלנו. שימו לב לפמיליאריות: "לשלמה יש גיטרה בצבע לבן, ואהובה נתנה את כל מה שהיה לה". שלמה מזרחי הוא גיטריסט ירושלמי, שבסוף שנות ה-60 היה מהראשונים שניגנו רוק בארץ. אהובה היא כנראה אהובה עוזרי, שאמנם הוציאה אלבום ראשון רק באמצע שנות ה-70 אך החלה לפעול כמוזיקאית עוד קודם לכן, ושילבה מוזיקה תימנית מסורתית עם ידע מוזיקלי עשיר. גם מבחינה מוזיקלית, "כמה יוסי" הוא שיר אנטי-נוסטלגי: מהפתיחה החורקנית דרך מקצב מכונת היריה לאורך השיר, הצלילים מספרים על התבגרות סוערת, כאוטית, כזו המונעת מסקרנות ומלהט, מחיפוש ומחוסר מנוחה. אין זה מקרה שזהו אחד השירים החזקים ביותר בהופעות שלו. סחרוף מספר רק על עצמו. אבל המלים והלחן שלו מספרים דבר מה נוסף: זכרונות ילדות לא חייבים להיות טבולים בענן צמרירי ומתוק של נוסטלגיה מבית אבא ואמא, או לחלופין כתקופת של בדידות מנוכרת וקשה. כשאתה ילד, או נער, אתה רוצה לטרוף את העולם. "כמה יוסי" מגלם את הדחף הזה במלים ובצליל, ומהווה תזכורת לכך שכל עוד יש לנו אוזניים לשמוע בהן מוזיקה, אסור לנו להיכנע, בשום גיל ובשום מצב.

גלגולו המתקדם והאלקטרוני של השיר ושל היוצר