אתה הסכין

עודד סיפר לי שאחותו עשתה ברית מילה לבן שלה, ונשבעה שהיא לא עושה את זה יותר בחיים. ענת אמרה לו שזה היה מחריד, מזעזע, קשה. אני מקשיבה לעודד ונזכרת, מעלה בדמיון שלי פנים של תינוק בן 8 ימים שכרגע עבר מילה, והוא בוכה, צורח. צריחות קטנות-קטנות של תינוק קטן וחלש. הרגע חתכו אותו, פצעו אותו, והוא בוכה, מבוהל, נזעק. אך המבט בעיניים שלו, הפקוחות לרווחה, הזעזוע הזה, יש בו משהו אחר. חזק עוד יותר. מבעית יותר. במבט שלו, מעבר לכאב הפיזי, משתקף כאב של בגידה. יש שם בגידה עצומה, הבגידה הראשונה. אמו ערסלה אותו בתוכה כל-כך הרבה זמן, בשמונת ימי חייו עד כה מחוץ לרחמה היא חיבקה אותו, האכילה אותו משדיה בחלב האהבה הנצחית, החייתה, מילאה בחום, בחמלה וברחמים. היא זו שהפקירה אותו בידי הגבר הזר, שיקח אותו עטוף מגבות ותכריכי אהבת-שקר, כיסויי-כיסוי, שילחה אותו מתוך ידיה, מתוכה.

הוא ישלוף עליו את הסכין. אמא, האמא, זו שנתנה לו חיים, זו שיצרה והובילה אותו אל העולם, בשקט גמור ומופלא, ברוך וחסד, בעדינות שיש רק בינה לבינו ואין בין אף אחד אחר, היא שהפרה, במו ידיה. הפקידה את גורלו, שהיה נתון עד אותו רגע לשלוות מלאכים, בידי איש, שהפשיט אותו מבגדיו הזעירים, הלבנים, הצחים, שקרב אל גופו ללא רשותו, ללא ידיעה, ללא הבנה, ותלש ממנו, עקר ממנו, חלק כל-כך עצום מתוכו, כל-כך שלו, שלעולם לא יוכל להבין.

לעולם לא יוכל להבין למה, להכיל למה, להרגיש כל-כך הרבה למה בעולם, שיקיף אותו, יסגור עליו משניה זו והלאה, בפחד מתמיד. כי בשנייה זו, בא האיש עם הסכין. האיש ששינה הכל, הרוע בהתגלמותו שברגע החתך בא והנחית את הידיעה - אתה הסכין.