מהי מוזיקה עבורך? #1

עבורי, מוזיקה היא מקור לנחמה; היא קשר לעצמי בעבר (ומתוך כך, בעתיד); היא דבק שמחבר ביני ובין האנשים שאני הכי אוהב; היא כלי להביע כעס, עצב, שמחה, געגוע, יאוש, קושי, התרגשות... והדרכים להביע את הרגשות האלה, הדרכים לנחם, הדרכים להתחבר לעצמי ולאחרים רבות כל כך.

לפני שנתיים הייתי בהופעה של טורי איימוס, זמרת שהייתי מכור למוסיקה שלה בגיל ההתבגרות. תקופת גיל ההתבגרות שלי היתה תקופה חסרת מנוח (של מי לא?), בה לא ידעתי באמת מי אני והייתי במרחק רב מתחושת השלמה עם מי שאני. בהופעה הרגשתי חיבור ישיר ועוצמתי לארי משנות התשעים. התחברתי לעצב, לקושי, לחופש, לאהבה ולבלבול. כל שיר שהיה בעל משמעות עמוקה לפני עשרים שנה הדהד את אותה משמעות – אבל גם את מה שהשתנה בתוכי מאז בהקשר לאותן תחושות.

פעם בשבוע אני נפגש עם קבוצה של תרפיסטים במוזיקה לשעה וחצי במרכז לתרפיה במוזיקה בניו יורק. כמעט תמיד, אנחנו פותחים את המפגש באלתור שנמשך בין רבע שעה לחצי שעה. המוזיקה מאפשרת לנו להקשיב זה לזה תוך כדי שאנחנו נותנים ביטוי לתחושות שלנו באותו רגע. נדיר שמישהי או מישהו ישתמשו ב״כלי הראשי״ שלהם. כולנו נוטים להשתמש בכלים נגינה שאנחנו מכירים פחות, או לנגן בדרכים אחרות ומוזרות, כי (לפחות בתפיסה שלי) כשמוציאים את היכולת הטכנית מהמשחק, נשאר ביטוי טהור. זו היכולת לגשת למוזיקה ככלי חלופי למילים, שמאפשרת הבעה של מה שאנו חשים באותו רגע, באופן ספונטני ונטול צורך להוכיח דבר מה.

במסגרת ההתמחות שלי בתואר השני בתרפיה במוזיקה, עבדתי בין השאר בפגיה בבית חולים גדול בניו יורק. בפגיה ישנם תינוקות שנולדו מספר שבועות לפני הזמן הצפוי, ומוזיקה היא אחד הכלים בהם משתמשים בכדי לעזור להם להתפתח כדי שיוכלו להשתחרר מוקדם ככ האפשר לבית משפחתם. ישנם שלושה כלי נגינה מרכזיים שנמצאים בשימוש במחלקה: תוף ים, תוף חריץ וקול אנושי.

תוף הים משמש להרגעה (יתכן שבשל דמיון בין הצליל שהוא מפיק לצליל שהתינוקת שומעת בעודה בבטן אימה). כשתינוקת עוברת ממצב של לחץ (סטרס) למצב רגיעה, ספיקת החמצן שלה עולה ויכולת ההתפתחות גדלה.

תוף חריץ משמש להסדרת דופק, בשימוש טכניקה שמדמה את דופק האם שמהירותו חצי ממהירות דופק התינוקת בזמן ההריון. בזמן הישיבה מול המוניטור של התינוק, הדופק שמופיע על המסך מנחה את קצב נגינת המטפל, כמו מנצח לנגן תזמורת. גם כאן, אלמנט הדמיון לצליל המוכר מהבטן משמש להרגעה, אך גם אפקט הסנכרון בין הדופק לגירוי קצב חיצוני מתמשך משחק פה תפקיד (להמחשה, חשבי על האפקט שקורה כשאת מקשיבה למוזיקה באזניות ופוסעת ברחוב – הרגליים "רוצות" ללכת בקצב המוזיקה).

הקול האנושי מעביר מסר קרוב למגע אנושי – אני שומע אותך, אני מקשיב לך, אני יחד אתך, אני רוצה בטובתך, את יכולה להיות רגועה. באחד הרגעים הדרמטיים שהיו לי בפגייה בה עבדתי, היה תינוק שהדופק שלו הגיע ל-217 (כאשר 200 מהווה את גבול הדופק הרצוי לתינוק). ישבתי ליד התינוק שבכה וזעק. שרתי לו את הצלילים ששמעתי ממנו: את אותו טון של הזעקות, בעוצמה שהוא ישמע ויוכל לזהות שזהו אותו צליל שהוא עצמו מפיק. התינוק סובב את הראש לעברי, מה שהעיד על תשומת ליבו לכך שהייתי שם ויצרתי את הצלילים. שרתי מנגינה יורדת על המלה "שלום" (hello) ועל שמו של התינוק. התגובה הפיזית היתה מיידית: הדופק החל לרדת בזמן אמת ותוך דקות ספורות התייצב על 167.

אני מאמין שמוסיקה כמקור לנחמה היא מוזיקה שמעבירה משהו מהתחושות האלה ומעל לכולן: אתה לא לבד. החוויה שאתה חווה כעת כל כך משמעותית שבעבר מישהי הקליטה אותה ודאגה שההקלטה תהיה זמינה לכל. זה יכול להיות נכון עם מוזיקה שמקשיבים לה, עם מוזיקה שמנגנים לבד ועם מוסיקה שמנגנים עם אחרים.

מהי מוזיקה עבורך?