יונה
כותבת, מוחקת, עורכת
אני גרה בעיירה קטנה, יהודית ועגנונית נוסח המאה העשרים ואחת. יש כאן את אבא ואמא, ששת אחיי הגיסים והגיסות וכולם מאד רוצים כבר להלביש את האחיינים בבגדי שושבינים לחתונת המאה שלי.
"בת הרב", הנאווה, ששדכניות מצוקצקות שפתיים ומפולבלות מבע מצלצלות אליה להציע ממיטב הרשימה העדכנית של פרחי החן הנעימים והטובים של המגזר.
ואני שלא רוצה אותם, אבל גם לא רוצה ללכת, שרוצה להיות אבל גם נמנעת מנוכחות מלאה. נוגעת לא נוגעת. מפלרטטת רק קצת עם כל הזירות בחיי.
קשה מאד לגדול בקהילתיות, קשה עוד יותר לעזוב אותה ובלתי אפשרי לנדף כותרת אחת רק בכדי להדביק אחת אחרת.
אז אני הולכת רדופת תחושות זרוּת. נוכריה באדמות של כולם. מחייכת, מדברת את השפה, מבינה אפילו ניואנסים דקים של מנטאליות מקומית אבל בזה לעצמי על חוסר שייכות.
ולמה שאהיה שייכת? למה שארצה להיות שייכת? למה חייבים לשייך?
חירות אמיתית היא החופש שלא לבחור.
כנראה שחיים מרובים בשייכות לאלוהים, להנהגה, לקהילה, למשפחה, ללדת, ללהיות בתוך ועם וביחד ולקראת - מאסו עליי את התנועה הזו בנפש של להיות שייכת, אפילו קצת.
עכשיו, פולחן המוזרויות העצמי שלי כבר מתחיל להפחיד אותי. אני חולקת בגופי שתי ישויות ומפזרת לעולם חיוכים של אדם שמודע לעצמו ובטוח לגבי היעד אליו הוא צועד.
קונפליקט זו מילה המחמיאה למצב שלי, עושה ממנו דרך שאני צריכה לעבור בה כדי לבחור, כדי להחליט, כדי להכיר את עצמי טוב יותר.
אני מלקטת לעצמי הבעות אותן אני מפגינה אל שני העולמות בהם אני חיה.
האמת שלי מרוטה, פצועה ושסועה ברמות שאולי לעולם לא אצליח לאחות. קשה לי להיות גם אני וגם אני. אפשר לומר שכל אדם על הכדור הזה, מלהטט בין מה שהוא, לבין מה שהוא מסגל לעצמו להיות.
אז עד שאחליט, עד שאבחר באמת שלא לבחור - אני כותבת.
כי זה הדבר הטוב היחיד שאני יכולה לעשות בתוך הכאוס שאני.